פירוד משפחות במזרח ירושלים

מאז 1967, יכלו אזרחים ותושבים ישראלים שנישאו לתושבי שטחים להגיש למשרד הפנים בקשה למעמד חוקי בישראל עבור בני זוגם. ברוב המקרים, לאחר בדיקות ממושכות והמתנה ארוכה, שארכה לעתים מספר שנים, הוענק להם מעמד זה והם יכלו לחיות יחד בתוך גבולות המדינה. במאי 2002, החליטה הממשלה להקפיא את הטיפול בכל הבקשות לאיחוד משפחות המוגשות עבור תושבי השטחים.

ב-31.7.03 עיגנה הממשלה החלטה זו בחוק: "חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003". החוק אוסר על ישראלים שנישאו לתושבי שטחים, או שיינשאו להם בעתיד, לגור עימם בתחומי המדינה וקובע כי מעתה לא ייבחנו בקשות למתן מעמד בישראל לבני זוג תושבי השטחים, למעט כאלה שהוגשו לפני ה-12.5.02. החוק החדש פוגע גם בילדים של תושבי ישראל (לרבות מזרח ירושלים) שמסיבה כלשהיא נרשמו במרשם האוכלוסין בשטחים, ומונע את רישומם כתושבי ישראל (למידע נוסף בנושא זה ר' רישום ילדים במזרח ירושלים).

תוקף החוק נקבע למשך שנה אחת והממשלה הוסמכה להאריכו באישור הכנסת. ב-18.7.04 האריכה הכנסת את תוקף החוק עד ל-5.2.05. בפברואר 2005 הוארך תוקף החוק בשלושה חודשים נוספים, עד ל-31.5.05, על מנת לאפשר לשרי הממשלה החדשים, דאז, ללמוד את הנושא, וב-27.7.05 אישרה הכנסת הארכה נוספת, עד ל-31.3.06.

במקביל להארכת החוק במארס 2006, קבעה הכנסת מספר חריגים בהם ניתן יהיה לבחון מתן היתר שהייה זמני לבן/בת זוג תושבי השטחים בישראל. הקריטריונים העיקריים שנקבעו הם העדר מניעה ביטחונית לבן/בת הזוג הפלסטינים או למישהו מבני משפחתם, וגילם של המבקשים. בקשות עבור בן זוג פלסטיני תיבחנה בתנאי שמלאו לו 35 שנה לפחות, ועבור בת זוג פלסטינית, בתנאי שמלאו לה 25 שנה לפחות. בן זוג העומד בקריטריונים זכאי להיתר שהייה שתוקפו המרבי שישה חודשים, ואשר ניתן לחדשו. היתר השהייה אינו מקנה זכויות סוציאליות ואף לא רישיון עבודה בישראל.

שר הפנים הוסמך להעניק אזרחות או היתר שהייה בישראל גם לתושב השטחים המזדהה עם מדינת ישראל והוא או בן משפחתו פעלו לקידום עניין חשוב למדינה, או שלמדינה עניין מיוחד להעניק לו אזרחות.

באוגוסט 2003, עתרו לבג"ץ האגודה לזכויות האזרח, ארגון עדאלה, חברי כנסת וזוגות העתידים להיפגע מהחוק, בדרישה כי החוק יבוטל. ב-14.5.06, דחה בג"ץ, ברוב של שישה שופטים נגד חמישה, את העתירה.

ב-17.7.06 הוארך תוקף החוק למשך חצי שנה, עד ל-16.1.07, וב-15.1.07 האריכה אותו הכנסת כלשונו, לבקשת הממשלה, בשלושה חודשים נוספים. ב-28.3.07 קיבלה הכנסת נוסח מתוקן של החוק, שתוקפו עד ל-31.7.08. הנוסח המתוקן כולל הרחבה גיאוגרפית של תחולתו (וחל גם על בני משפחה שמוצאם באיראן, לבנון, סוריה ועיראק או באזורי סיכון אחרים שהממשלה רשאית להוסיף ולקבוע בצו).

בעקבות אישורו של התיקון לחוק בכנסת, הגישה האגודה לזכויות האזרח בישראל עתירה מתוקנת לבג"ץ, בדרישה לבטל את החוק.

בעקבות הארכת תוקף החוק תימשך הפגיעה הקשה בזכות לחיי משפחה של עשרות אלפי אנשים, אזרחיה ותושביה של ישראל ותושבי השטחים כאחד. תושבים ואזרחים ישראלים שיינשאו לתושבי שטחים ייאלצו לחיות בנפרד מבני זוגם. זוגות שיבחרו לחיות יחד בישראל (לרבות במזרח ירושלים), בניגוד לחוק, לא יוכלו לנהל חיים סדירים וייאלצו לחיות בחרדה ופחד מפני גירושו של בן/ת הזוג הזרים. אם יבחרו זוגות אלה לעבור לגור בשטחים, ייחשב בן הזוג הישראלי למפר חוק, אלא אם קיבל היתר מיוחד להתגורר בשטחים , שכן צו אלוף אוסר על כניסה של ישראלים לשטח A בגדה המערבית ולרצועת עזה. זוגות שנישאו לפני קבלת החוק, ובן הזוג תושב השטחים טרם קיבל מעמד קבוע בישראל, יוכלו לחיות יחד רק מתוקף אישורים זמניים שיידרשו לבקש מהמינהל האזרחי. אישורים אלה קשים להשגה וישראל מבטלת את תוקפם לעיתים קרובות.

לטענת המדינה, נחוץ החוק בשל צרכים ביטחוניים, שכן כניסתם לישראל של תושבי שטחים - באשר הם - מסכנת את ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל. טיעון זה הינו חסר ביסוס עובדתי של ממש. הוא הועלה מתוך ניסיון לטשטש את השיקול הדמוגראפי שעמד מאחורי יוזמת החקיקה באופן מוצהר: מניעת גידול האוכלוסייה הערבית בישראל ושמירת אופייה היהודי של המדינה. ניסיונה של המדינה להתנער מהשיקול הדמוגראפי נובע מההכרה כי מדובר בשיקול גזעני ובלתי חוקי שאינו יכול לעמוד בביקורת שיפוטית.

בצלם קורא לממשלת ישראל לנהוג בשוויון כלפי כל אזרחיה ותושביה ולבטל את חוק האזרחות והכניסה לישראל, האוסר על איחוד משפחות של פלסטינים בישראל, בשל מוצאם הלאומי; לחדש לאלתר את הליכי איחוד המשפחות וליעל את הטיפול בבקשות אלה, בהתבסס על הכרה בזכותם של כל תושביה ואזרחיה של ישראל להינשא לבחירי ליבם ולהתגורר איתם ועם ילדיהם במקום בו יבחרו.