הימנעות מחקירת תלונות

למרות העובדה שמאז תחילת 2001 ועד סוף 2006 הוגשו לפרקליטות המדינה למעלה מ-500 תלונות על התעללות אנשי שב"כ בנחקרים, לא מצאה הפרקליטות לנכון להורות על פתיחה בחקירה פלילית, ולו במקרה אחד.

החלטות הפרקליטות בעניין זה מתבססות על ממצאי בדיקה הנערכת על-ידי מבקר תלונות נחקרים בשב"כ , ה"מבת"ן", שהוא איש שב"כ, הכפוף לראש הארגון. על רקע היעדר העצמאות וחוסר האובייקטיביות של המבת"ן, אין זה מפתיע כי ברוב המקרים מוצא גורם זה כי התלונה שהוגשה נגד חוקר השב"כ היתה שקרית.

גם במקרים המעטים בהם מצא המבת"ן כי חוקרי השב"כ אכן התעללו בנחקר, החליטה פרקליטות המדינה על סגירת התיק ללא חקירה פלילית. זאת, בהתבסס על פרשנות מגמתית של קביעת בג"ץ לפיה, חוקר שב"כ שהתעלל בנחקר בנסיבות של "פצצה מתקתקת" עשוי להינות מפטור מאחריות פלילית על סמך "הגנת הצורך" שבחוק העונשין. פרשנות זו מתעלמת מקביעת בג"ץ, לפיה הגנה זו עשויה לחול אך ורק בנוגע למעשה שהיה בבחינת "אימפרוביזציה נוכח התרחשות בלתי צפויה", ולא תוצר של החלטה מחושבת ומואשרת מראש, כפי שקורה בפועל .

על רקע הפגמים המהותיים הטמונים במנגנון ה"חקירה" שתואר, ניתן לקבוע כי מדינת ישראל מפירה את חובתה, לפי המשפט הבינלאומי, לחקור חשדות לעינויים ובמידת הצורך להעמיד לדין פלילי את האחראים. זאת ועוד, מנגנון זה משדר לנחקרים, המתלוננים הפוטנציאליים, מסר ברור , לפיו הסיכוי כי יינקטו צעדים כנגד מי שהתעללו בהם הוא אפסי .